החלטה בתיק ת"א 37751-08-10

בפני בקשה שהגישה המבקשת, מדינת ישראל - משרד הבטחון, לחיוב המשיבים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה.

עסקינן בתביעה לפיצוי המשיבים שהינם היורשים על פי דין של המנוח מוחמד עבאהרה (להלן: ה"המנוח") בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מותו. על פי הנטען בכתב התביעה, המנוח נהרג מירי כוחות הבטחון הישראלים ביום 29.10.08, וזאת עת שהה בחווה שליד ביתו וטיפל בעז שהמליטה באותו לילה.

המבקשת מבססת את בקשתה על ההלכה הפסוקה והספרות המשפטית שלפיהן די בכך שהתובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על בעלותו בנכסים במדינת ישראל מהם יוכל הנתבע להיפרע הוצאותיו, כדי לחייבו בהפקדת ערובה. במסגרת הבקשה, המבקשת מפנה לשורה ארוכה של פסקי דין במסגרתם הוחלה על ההלכה הנ"ל על תושבי הרשות הפלסטינית זאת בעיקר מאחר ואלה אינם כפופים להליכי ההוצאה לפועל הננקטים בארץ ולא ניתן לאכוף נגדם פסקי דין הניתנים בערכאות השיפוט הישראליות. טענה זו אף נתמכה בתעודת עובד ציבור מתאימה. על פי הנטען בבקשה, מדובר בתביעה דלת סיכויים, שכן המקרה חוסה בצל חיסיון המדינה בנזיקין עקב פעולה מלחמתית ומעשה מדינה. בהתאם לטענה הנ"ל, הירי על המנוח אירע במהלך פעילות מבצעית באזור במסגרתה נתקל כוח הלוחמים במנוח, אשר פתח באש חיה לעברם. כוח צה"ל ביצע ירי בתגובה לעבר מקור הירי.

לעניין שיעור הערובה, המבקשת מפנה לשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בעניין ומבקשת לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה בשיעור גבוה אשר יבטיח את מלוא הוצאותיה של המבקשת, ככל שתידחה התביעה נגדה.

המשיבים מתנגדים לבקשה, ובתגובתם לה הם טוענים כי יש לדחות את הבקשה עקב אי צירוף תצהיר. המשיבים אף טוענים כי סיכויי התביעה הם גבוהים שכן לא היתה באזור האירוע כל התארגנות אשר הצדיקה שימוש באש מצד החיילים. אין לקבל את טענות המבקשת, שכן היא לא ביצעה בדיקת מז"פ לרובה, לשרידי הירי באזור הארוע ואף לא בצעה בדיקה פתולוגית לגופת המנוח. המשיבים טוענים כי קבלת הבקשה עשויה להביא לפגיעה בזכויות יסוד שלהם, בין היתר, בזכות היסוד של המנוח לחיים ולכבוד, זכות הקניין, הפרטיות וצנעת הפרט וכן זכות הגישה לערכאות. המשיבים טוענים עוד כי אין די בעובדה שהם מתגוררים מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל כדי להצדיק את קבלת הבקשה. המשיבים אף טוענים כי קבלת הבקשה תפגע בזכויותיהם למצות את יומם בבית המשפט.

המסגרת הנורמטיבית המסדירה את עניין הפקדת הערובה, מעוגנת בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנה"), אשר קובעת, כדלקמן:

" בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע"

הרציונל העומד בבסיס התקנה הוא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, בעיקר כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים (ראה: ע"א 2877/92 סאלח עבד אללטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז(3) 846, עמ' 850-851).

אכן, הכלל הבסיסי המנחה את בית המשפט בבואו ליישם את התקנה הנ"ל הוא כי השימוש באמצעי זה של הפקדת ערובה ייעשה במשורה, וזאת לאור זכויותיו של התובע שעלולות להיפגע כתוצאה מהחיוב בערובה, הן זכותו החוקתית של תובע לפנות לערכאות שהינה זכות מהמעלה הראשונה והן זכות הקניין שלו.

אל מול זכויותיו הנ"ל של התובע עומדת זכותו הקניינית של הנתבע, שלא לעמוד מול שוקת שבורה בבואו לגבות את הוצאות המשפט, ככל שיזכה בדין.

(ראה לעניין זה: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אברהים, פ"ד נח (5) 856; רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד (1) 647).  

מהמקובץ עולה כי בבוא בית המשפט לדון בבקשה כגון דא, עליו לשקול מספר שיקולים תוך עריכת איזון ראוי ביניהם. לעניין זה יאים דבריה של כב' השופטת פרוקציה ברע"א 3601/04 לין ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו): 

" החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לבית משפט מערבת שיקולים נוגדים: האחד - מימושה של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו. עקרונות אלה יפים גם למצבים שבהם הנתבעת היא המדינה, המייצגת לענין זה את הציבור הרחב. על בית המשפט לאזן בין השיקולים האמורים, ובמסגרת איזון זה, לתת משקל יחסי ראוי למיהות התובע ומצבו הכלכלי, למיהות הנתבע ומעמדו, לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל"

במקרה דנן, אין חולק כי המשיבים הינם תושבי הרשות הפלסטינית. מאחר שאין כיום אפשרות לאכיפה ישירה והדדית של פסקי דין ישראלים ברשות הפלסטינית, נחשבים המשיבים, לצורך  העניין, כתושבים המתגוררים מחוץ לתחום השיפוט (ראה רע"א 2146/04 הנ"ל).

אמנם נקבע בפסיקה כי כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, מהם יוכל הנתבע להיפרע, אזי קיימת הצדקה לשקול את חיובו של התובע בהפקדת ערובה  (ראה רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (17.4.01)). ברם, עובדה זו מהווה אחד מבין השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה כגון דא, ולעולם אין לראות בעובדת היות התובע תושב חוץ שיקול מכריע לעניין החיוב בהפקדת ערובה (ראה רע"א 2146/04 הנ"ל).

בענייננו, המשיבים ציינו בכתב התביעה, כי הם תושבי כפר יאמון. המשיבים נמנעו מלציין את כתובתם המדוייקת ולא הצביעו על נכסים כלשהם השייכים להם והמצויים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל. עובדות אלו שאינן שנויות במחלוקת, מטות את הכף לטובת חיוב המשיבים בהפקדת ערובה.  

לעניין הטענה בדבר אי צירוף תצהיר, אין בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה, שכן בחינת סיכויי התביעה צריכה להיעשות על סמך האמור בכתבי הטענות ובזהירות הראויה ואין לדרוש מהצדדים להיכנס לעובי הקורה בשלב זה. 

תביעתם של המשיבים מבוססת על הטענה כי המנוח נהרג בגיל 69 על לא עוול בכפו וכל מעשיו היו שבאותו לילה טיפול בעז שהמליטה, אז לתדהמתו נכנס כוח צה"ל לשטח ביתו והורה לו להרים ידיים, בין הצדדים התנהל שיח, שבסופו הוא נורה שתי יריות ונהרג במקום.

במסגרת כתב ההגנה המבקשת טוענת כי נזקי המשיבים, ככל שנגרמו, הרי שנגרמו במסגרת פעילות מלחמתית ולפיכך עומד לה הפטור המעוגן בסעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב - 1952.  בהתיחס לאירוע הירי נשוא התביעה, טוענת המבקשת בכתב הגנתה כי במהלך פעילות מבצעית באזור מגוריו של המנוח, נתקל כוח הלוחמים באחרון אשר פתח באש חיה לעברם ולפיכך כוח צה"ל ביצע ירי בתגובה לעבר מקור הירי.